בתביעה נגזרת השאלה הכמותית היא מה הפסידה החברה עצמה לעומת תרחיש שבו העסקה או ההחלטה הייתה נעשית בתנאים הוגנים, ולא מה קרה למחיר המניה. כאן אנחנו מעבדים שלושה מקורות בנחלת הכלל: פרק אומדן ההפסדים הכלכליים במדריך ה-Federal Judicial Center (2000), פסקי הדין של בתי המשפט בדלאוור בפרשת Southern Peru (2011, 2012), וחוק החברות, התשנ״ט-1999.
מה ההבדל בין נזק לחברה לנזק לבעלי המניות?
חוק החברות מגדיר תביעה נגזרת כ״תובענה שהגיש תובע בשם חברה בשל עילת תביעה שלה״ (סעיף 1). העילה היא של החברה, ולכן גם הנזק הוא של החברה: הסעד, אם ייפסק, נכנס לקופת החברה ולא לכיסם של בעלי המניות. בית המשפט העליון של דלאוור ניסח זאת בפרשת Southern Peru: מאחר שהתביעה הנגזרת מוגשת בשם החברה, כל סעד חייב ללכת לחברה; שאלת הסיווג היא מי נפגע, החברה או בעלי המניות כיחידים, ומי יקבל את הסעד (עמ׳ 112-113). בעלי המניות נהנים מהסעד בעקיפין, לפי חלקם בהון, וגם בעל השליטה שנתבע: הנתבעים טענו שהוא מחזיק 81% מהחברה שתקבל את הפיצוי ולכן ״התועלת״ היא 19% בלבד, ובית המשפט דחה את הטענה (עמ׳ 110, 114).
ההבדל הזה מכתיב את שאלת המדידה. בתביעה ישירה של בעלי מניות, למשל על אי-גילוי מידע שלילי, מודדים את עודף המחיר ששילם המשקיע; מדריך ה-FJC מתאר את השיטה: ירידת המחיר כשהמידע הגיע לשוק, בניכוי מה שתורת המימון חוזה מהתנהגות ניירות ערך דומים באותו זמן (עמ׳ 325-326). בתביעה נגזרת השאלה אחרת: מה נגרע מנכסי החברה, מתזרימיה או משוויה בגלל המעשה הנתקף.
מהו תרחיש ה״אלמלא״ של חברה?
מדריך ה-FJC מגדיר נזק כהפרש בין ערך ה״אלמלא״ לערך בפועל, ודורש שאפיון האירוע המזיק יכלול תיאור של המצב הכלכלי בהיעדר המעשה, של הקשר הסיבתי ושל ההתנהגות הראויה של הנתבע (עמ׳ 284, 286). בחברה שלושת הרכיבים מתורגמים לשאלה אחת: מה הייתה החברה משלמת, מקבלת או מרוויחה אילו האורגנים שלה פעלו כראוי.
בית המשפט הצ׳נסרי (Court of Chancery) בדלאוור ניסח זאת כשקבע את הסעד בפרשת Southern Peru: פיצוי המקרב את ההפרש בין המחיר שהוועדה המיוחדת הייתה מאשרת אילו העסקה הייתה הוגנת לחלוטין, כלומר בהיעדר הפרת חובת אמונים, לבין המחיר שהוועדה הסכימה לשלם בפועל (עמ׳ 97). כשהעסקה היא רכישת נכס מבעל השליטה, תרחיש ה״אלמלא״ הוא מחיר הוגן לנכס, והנזק הוא עודף המחיר ששולם. בתגמול עודף, מדד ההשוואה הוא תגמול מקובל לתפקיד דומה בחברות דומות. בהחלטה עסקית שגרמה הפסד השאלה קשה יותר: צריך להראות גם מה היה קורה בלעדיה וגם שההפסד לא נבע מגורמים אחרים, וההכרעה המשפטית על עצם קיומה של עילה קודמת לכל חישוב.
למה מחיר המניה לבדו אינו מודד נזק לחברה?
פרשת Southern Peru מדגימה זאת. בעל השליטה, Grupo Mexico, החזיק 54.17% מהון החברה ו-63.08% מכוח ההצבעה, והציע לה לרכוש את אחזקתו (99.15%) בחברת מכרות מקסיקנית לא סחירה, Minera, תמורת 67.2 מיליון מניות חדשות. ביום החתימה, 21 באוקטובר 2004, שווי המניות היה 3.1 מיליארד דולר; ביום ההשלמה, 1 באפריל 2005, כבר 3.75 מיליארד (עמ׳ 5-6).
מחיר המניה ירד ב-4.6% עם ההודעה על העסקה ועוד 1.45% עם פרסום טיוטת הדוח לבעלי המניות, אבל עד ההשלמה עלה בכ-21.7%. בית המשפט סירב לייחס את העלייה לעסקה: מחירי הנחושת עלו והרימו גם את מניות המתחרות, והביצועים של החברה עצמה היו חזקים; אף צד לא הגיש ניתוח אירוע (event study) מהימן (עמ׳ 37-38). כשהנתבעים טענו שמגמת העלייה בשנים שאחרי העסקה מוכיחה שלא נגרם נזק, בית המשפט השיב שהחברה אולי הייתה מצליחה עוד יותר אלמלא שילמה ביתר, ושעסקה יכולה להיות בלתי הוגנת, במובן שתנאיה נופלים ממה שהיה נקבע בעסקה בין צדדים זרים, בלי להפיל חברה חזקה בשוק עולה (עמ׳ 96-97).
מבחינה סטטיסטית הסיבה פשוטה: מחיר המניה מגלם בבת אחת את תנאי השוק, את המידע שהיה גלוי ואת העסקה, ואי אפשר לבודד ממנו את רכיב הנזק בלי מודל מפורש. לכן המדידה נעשית ברמת העסקה: מה ניתן לעומת מה התקבל.
איך בונים מדד השוואה לעסקה עם בעל שליטה?
בפרשת Southern Peru ה״נתינה״ הייתה קלה למדידה, כי מניות החברה נסחרו בבורסה והנתבעים לא חלקו על כך שאפשר היה למכור אותן במחיר השוק. הקושי היה ה״קבלה״: Minera לא נסחרה ולא עברה מבחן שוק (עמ׳ 17-18). הבנק המלווה של הוועדה המיוחדת הציג בתחילת הדרך ניתוח ״תן וקח״: החברה תיתן מניות בשווי 3.1 מיליארד דולר ותקבל נכס ששוויו לכל היותר 1.7 מיליארד. היוון תזרימים בהנחות ביניים (מחיר נחושת של 0.90 דולר לפאונד ושיעור היוון 8.5%) נתן 1.7 מיליארד, 1.4 מיליארד פחות מהמחיר המבוקש (עמ׳ 16-17).
כשבית המשפט קבע את ה״אלמלא״ לצורך הסעד, הוא לא בחר מספר אחד אלא שקלל שלושה מדדים במשקל שווה (עמ׳ 99-104):
- היוון תזרימים של Minera במודל של מומחה התובע, אבל בהנחות הנוחות לנתבעים: שיעור ההיוון הנמוך ביותר שבו השתמש הבנק (7.5%) ומחיר נחושת ארוך טווח של 1.10 דולר, גבוה מכל מה שהבנק הניח. התוצאה: 2.452 מיליארד דולר.
- הצעת הנגד של הוועדה המיוחדת עצמה, 52 מיליון מניות, שנעשתה אחרי חודשי בדיקת נאותות, במחיר המניה ביום החתימה: 2.388 מיליארד.
- חברות דומות: מכפיל ה-EBITDA החציוני לשנת 2005 של החברות הדומות שזיהה הבנק (4.8) כפול תחזית ה-EBITDA של Minera (622 מיליון), פחות חוב נטו של מיליארד, כלומר 1.986 מיליארד; ובתוספת פרמיית שליטה חציונית לעסקאות מיזוג ב-2004 (23.4%), 2.45 מיליארד.
הממוצע, 2.43 מיליארד, הותאם ל-99.15% שנרכשו: 2.409 מיליארד. מול שווי של 3.756 מיליארד ששולם במועד ההשלמה, הנזק נקבע על 1.347 מיליארד דולר, בתוספת ריבית פשוטה (עמ׳ 104). בית המשפט העליון אישר: החברה שילמה ביתר ביותר מ-50%, 3.7 מיליארד לעומת 2.4, והסכום הכולל עם ריבית הגיע ל-2.0316 מיליארד (עמ׳ 4, 94).
שתי נקודות שיטה: בית המשפט העדיף שלושה מדדים בלתי תלויים שהתכנסו לאותו אזור על פני מודל אחד, ובית המשפט העליון ציין את הקרבה ביניהם כנימוק לאישור (עמ׳ 83); ומדד החברות הדומות תוקן בפרמיית שליטה, כי מכפילי שוק משקפים מסחר במניות מיעוט ואילו הנרכש הוא שליטה מלאה (עמ׳ 103), הערה שמדריך ה-FJC מעיר גם על מקדמי היוון שנגזרים משווי שוק (עמ׳ 304).
איך מפרידים את הנזק מתנודות השוק?
מדריך ה-FJC מציע שלושה כלים. הראשון הוא הפורמט הסטנדרטי עצמו: תרחיש ה״אלמלא״ נבדל מהמציאות רק בהיעדר המעשה הנתקף, וההשוואה מבודדת מאליה את ההשפעה הסיבתית (עמ׳ 307). השני הוא השוואה בין תקופה מושפעת לתקופת ייחוס, עם רגרסיה שמנכה גורמים אחרים כמו עלויות וביקוש (עמ׳ 323). השלישי הוא הוצאת אירועים אקראיים שהתרחשו אחרי הפגיעה, במיוחד כשהם גדולים ביחס לנזק, בגלל בעיית הברירה: אם ייכללו תמיד, יוגשו דווקא התיקים שבהם הם הגדילו את הנזק (עמ׳ 309).
בפרשת Southern Peru ההפרדה נעשתה דרך בחירת המועדים. שווי Minera נקבע ליום החתימה, כי בעל השליטה דרש לאורך כל הדרך שווי דולרי קבוע, ואילו שווי המניות שניתנו נמדד ביום ההשלמה, כי הוועדה הסכימה ליחס החלפה קבוע בלי רצועת הגנה ולא בחנה מחדש את העסקה כשמחיר המניה עלה (עמ׳ 98). בית המשפט גם בדק את ההנחות מול התוצאות בפועל: העסקה תומחרה על ההנחה ש-Minera תייצר 1.35 דולר EBITDA על כל דולר של החברה הרוכשת בשנים 2005-2010, ובפועל היא ייצרה 0.67 (עמ׳ 91-92). נתונים שאחרי העסקה אינם קובעים את הנזק, אבל הם מבחן עקביות להנחות שעליהן נבנה המחיר.
דוגמה על נתונים בדויים להמחשה
חברה ציבורית רכשה מבעל השליטה בה מרכז לוגיסטי תמורת 180 מיליון ש״ח. התובע הנגזר טוען שהמחיר גבוה מתנאי השוק. כך ייראה תחשיב שקוף:
- מדד ההשוואה. שש עסקאות במרכזים לוגיסטיים דומים באותן שנתיים, מותאמות לשטח ולמועד, מצביעות על שווי של 120 עד 150 מיליון ש״ח, חציון 135.
- הנזק הגולמי. 180 פחות הטווח: 30 עד 60 מיליון ש״ח, חציון 45.
- רגישות להנחות. אם מוסיפים פרמיה של 10% על רכישת נכס שלם לעומת העסקאות שבמדגם, הטווח עולה ל-132 עד 165 והנזק יורד ל-15 עד 48 מיליון. אם מוציאים מהמדגם את שתי העסקאות היקרות כבלתי דומות, הטווח יורד ל-120 עד 138 והנזק עולה ל-42 עד 60.
- מה לא נכלל. ירידה של 10% במחירי הנדל״ן בשנה שאחרי העסקה אינה חלק מהנזק: היא הייתה פוגעת בחברה גם אילו שילמה מחיר הוגן.
- ריבית. הנזק נמדד ליום העסקה; הריבית מוצגת בנפרד, כי סוגה ומועד תחילתה הם בהחלטת בית המשפט.
התוצאה היא לא מספר אחד אלא טווח של 15 עד 60 מיליון ש״ח, שרובו מרוכז בין 30 ל-48, עם רשימת ההנחות שמזיזות אותו. בית המשפט יכול לקבל או לדחות כל הנחה בנפרד, בדיוק כפי שבית המשפט הצ׳נסרי בחר הנחות נוחות לנתבעים ופירט מה היה יוצא בהנחות אחרות (עמ׳ 101).
מה קובע חוק החברות?
החוק קובע את המסגרת, לא את נוסחת הנזק. כל בעל מניה וכל דירקטור רשאים להגיש תביעה נגזרת (סעיף 194(א)), אחרי פנייה בכתב לחברה בדרישה שתמצה את זכויותיה, אלא אם, למשל, לאורגן המוסמך עניין אישי בהחלטה (סעיף 194(ב)-(ד)). התביעה טעונה אישור בית המשפט, שיאשרה ״אם שוכנע כי לכאורה התביעה וניהולה הן לטובת החברה וכי התובע אינו פועל בחוסר תום לב״ (סעיף 198(א)). פסק בית המשפט לטובת החברה, הוא רשאי להורות על גמול לתובע (סעיף 201).
לגבי ״תנאים לא הוגנים״, החוק אינו מגדיר נזק, אבל הוא מגדיר ״עסקה חריגה״ כעסקה שאינה במהלך העסקים הרגיל, שאינה בתנאי שוק או שעשויה להשפיע מהותית על רווחיות החברה, רכושה או התחייבויותיה (סעיף 1). עסקה חריגה של חברה ציבורית עם בעל השליטה בה טעונה אישור ועדת הביקורת, הדירקטוריון והאסיפה הכללית, ברוב מקרב בעלי המניות שאין להם עניין אישי או כשסך המתנגדים מקרבם אינו עולה על 2% מזכויות ההצבעה (סעיפים 270(4), 275(א)), ובכל מקרה ״ובלבד שהעסקה היא לטובת החברה״ (סעיף 270 רישה). נושה רשאי להגיש תביעה נגזרת בשל חלוקה אסורה (סעיף 204). האם התקיימו התנאים, מי הפר חובה ואיזו עילה עומדת לחברה, אלה שאלות משפטיות שנשארות אצל עורכי הדין; עבודת הנתונים מספקת את מדד ההשוואה ואת הטווח.
הלקח לעבודת נתונים בתביעה נגזרת: להגדיר תחילה את תרחיש ה״אלמלא״ של החברה ולא של המשקיע; לבנות מדד השוואה שבית המשפט יכול לבדוק, רצוי יותר ממדד אחד; להציג את הנזק כטווח עם ההנחות שמזיזות אותו; לנקוב במועד המדידה ולהצדיק אותו; ולהשאיר מחוץ לתחשיב כל מה שהשוק היה עושה לחברה ממילא. אם נגרם נזק, כך מודדים אותו; האם נגרם, ומי אחראי לו, זו הכרעה משפטית.
מקורות
- Hall, R. E. & Lazear, V. A. (2000). Reference Guide on Estimation of Economic Losses in Damages Awards. בתוך: Reference Manual on Scientific Evidence, Second Edition, Federal Judicial Center, עמ׳ 277-332. פרסום של ממשלת ארה״ב, נחלת הכלל. https://www.fjc.gov/sites/default/files/2012/sciman05.pdf
- Court of Chancery of the State of Delaware (2011). In re Southern Peru Copper Corporation Shareholder Derivative Litigation, C.A. No. 961-CS, פסק דין מיום 14 באוקטובר 2011 (נוסח מתוקן מיום 20 בדצמבר 2011), Strine, Chancellor, 105 עמ׳. פסק דין של בית משפט, נחלת הכלל. https://courts.delaware.gov/Opinions/Download.aspx?id=165450
- Supreme Court of the State of Delaware (2012). Americas Mining Corporation v. Theriault, Nos. 29 & 30, 2012, פסק דין מיום 27 באוגוסט 2012 (בקשה לדיון חוזר נדחתה ב-21 בספטמבר 2012), Holland, Justice, 114 עמ׳. פסק דין של בית משפט, נחלת הכלל. https://courts.delaware.gov/Opinions/Download.aspx?id=177520
- חוק החברות, התשנ״ט-1999, סעיפים 1, 194, 198, 201, 204, 270 ו-275. דבר חקיקה, ללא זכות יוצרים לפי סעיף 6 לחוק זכות יוצרים, התשס״ח-2007. הנוסח המשולב בוויקיטקסט העברי. https://he.wikisource.org/wiki/חוק_החברות